בעניין: סילוק על הסף ולחילופין רשות להתגונן, עיכוב הליכים, ביטול עיקולים
1. ביום 3/9/13 הגישו התובעים נגד הנתבעות תביעה בסדר דין מקוצר על סך 1,236,640 ש"ח להשבת הסך של 1,120,000 ש"ח אותו שילמו מכוח ערבותם לחובות הנתבעות לבנק לאומי במסגרת הסכם פשרה בתיק אזרחי (מחוזי חיפה) 18715-09-01, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 28/2/11. בכתב התביעה נטען כי לאחר מכן נערך הסכם פשרה חדש מיום 23/1/13, לא היו שותפים כל הצדדים להסכם הקודם למעט התובעים, אשר החליף את ההסכם הקודם. למעשה מדובר בתוספת להסכם הקודם, אשר נערכה בעקבות הפרתו ע"י הנתבעים באותו תיק.
2. הבסיס המשפטי לתביעה הוא הוראות סעיפים 9 ו-12 לחוק הערבות, סעיפים 13 ו 14 לחוק המשכון וסעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. התובעים טוענים בפשטות כי מכרו דירת מגורים שבבעלותם והשתמשו תמורת המכירה כדי לשלם מיליון ומאה עשרים אלף ש"ח לבנק לאומי לסילוק חוב של החייבות העיקריות ו\או מי מהן לבנק, בגין ערבותם האישית.
3. במסגרת כתב התביעה מזכירים התובעים הליכים משפטיים נוספים. טרם סקירת הליכים משפטיים אלה יש מקום לציין את הרקע העובדתי אשר בעיקרו אינו שנוי במחלוקת.
4. התובע והמצהיר מטעם הנתבעות, מר יחיאל זכריה נדב (להלן: "זכריה") הם חברי ילדות אשר הקימו יחד עם אברהם כהן (להלן: "אברהם") בשנת 1979 את הנתבעת 2. בשלב מאוחר יותר הצטרף אליהם מר מנשה גולן (להלן: "מנשה"). כל אחד מארבעת בעלי המניות החזיק באותה עת ברבע מהון המניות של החברה. מנשה פרש מהחברה במחצית שנות ה-80 ובמקומו הצטרף כבעל מניות מר יוסף נדב (להלן : "יוסף"), אחיהם של זכריה ויהונתן נדאף ( להלן "יהונתן") . בראשית שנות ה-90 פרש מהחברה אברהם ומאז נותרו כבעלי המניות של הנתבעת 2, התובע, זכריה ויוסף, כאשר כל אחד מהם מחזיק בשליש מהמניות. זכריה מטפל בענייני החברה גם מטעמו של יוסף, המתגורר בחו"ל.
5. הנתבעת 2 ביצעה פרויקטים בתחום הבנייה בכל רחבי הארץ ונעזרה לשם כך במימון בנקאי ממספר בנקים. בשנת 2007, לאחר משבר כלכלי אותו מייחסות הנתבעות לקשיים בשיווק דירות בצפון לאחר מלחמת לבנון השנייה, נותרה הנתבעת 2 חייבת עשרות מיליוני שקלים לבנקים שונים לרבות כשלושים מיליון ש"ח וערבויות בהיקף נוסף של עשרות מיליוני שקלים לבנק לאומי.
6. החוב לבנק לאומי הוסדר במסגרת הסכם הפשרה מיום 28.02.2011 (להלן: "הסכם הפשרה" ). בסעיף 3 להסכם מאשרים הנתבעים באותו הליך ( הנתבעות בתיק זה, התובעים בתיק זה, יוסף וכן זכריה ואשתו שולמית) קיומם של חובות של הנתבעים לבנק לאומי במסגרת החשבון נשוא התביעה וחשבונות קשורים בסכום כולל של עשרות מיליוני שקלים.
בסעיף 4 להסכם מאשרים הנתבעים כי שיעבדו לטובת בנק לאומי שמונה נכסי מקרקעין הכוללים בין היתר שלוש דירות ברח' האורן בקרית אתא, דירה ברח' כנרת בקרית ביאליק, אולם המשמש כמועדון בשד' ההסתדרות 8 במפרץ חיפה ( להלן "האולם") ומגרש עליו הוקם פארק מים בשד' טרומן בקרית חיים ( להלן "חוף כאן") .
בסעיף 5 להסכם מתחייבים הנתבעים לשלם לבנק לאומי מיליון ש"ח עד 24.02.2011 וסכום נוסף של חמישה מיליון ש"ח בצירוף ריבית עד 30.04.2011. באותו סעיף מתחייב הבנק לבטל שעבודים על שלושת הדירות ברח' האורן בקרית אתא ועל האולם. בסעיף 6 להסכם מתחייבים הנתבעים לשלם לבנק לאומי סכום נוסף של מיליון ש"ח בצירוף ריבית עד 30.07.2011. בסעיף 10 להסכם הוסכם כי אם הנתבעים ימלאו אחר כל התחייבויותיהם על פי ההסכם במלואן ובמועדן לא תהיינה לבנק לאומי כל תביעה או טענה כלפי הנתבעים בקשר לסכום החוב נשוא ההסכם. דהיינו, ההסכם מאפשר לנתבעים להסדיר חוב בסך של קרוב לשמונים מיליון ש"ח כנגד תשלום של 7 מיליון ש"ח.
7. במסגרת ההליכים שהתקיימו לפניי, לא נסתרה גרסתו המפורטת של זכריה לפיה בהתאם להסכם פשרה ראשון מכרו זכריה, יוסף והתובע את דירותיהם ברח' האורן והעבירו את תמורת המכירה לבנק לאומי. הנתבעות צירפו לקובץ הנספחים מכתבי כוונות מלמדים על העברת תמורת המכירה של הדירות לחשבון הנתבעת 2. עם זאת, הסכם הפשרה מאפשר לבנק לאומי לזקוף את התשלומים על חשבון החובות של כל אחד מהנתבעים בהתאם לשיקול דעתו.
כמו כן, לא נסתרה גרסתו המפורטת של זכריה לפיה התשלום הראשוני בסך של מיליון ש"ח לפי הסכם הפשרה הראשון שולם בשני תשלומים על ידו. התשלום הראשון שולם על ידי זכריה בסך של 650,000 ש"ח (נספח ה') בחודש פברואר 2011. ביום 01.03.2011 פנה ב"כ בנק לאומי לזכריה ולעו"ד קוטלר, אשר ייצג במסגרת הסכם הפשרה הראשון את התובעים והודיע על יתרה לתשלום בגין התשלום הראשון שנקבע בהסכם הפשרה בסך של 350,000 ש"ח. בנק לאומי אישר אורכה לביצוע התשלום עד 03.04.2011 שאם לא יחשב הדבר להפרה יסודית של ההסכם.
8. זכריה טוען כי הייתה הסכמה בע"פ בין שלושת בעלי המניות כי בעלות התשלומים להם חויבו הנתבעים במסגרת הסכם פשרה הראשון , יישאו בעלי המניות בהתאם להחזקתם בהון החברה. דהיינו, התובע יישא בשליש מהתשלומים ואילו זכריה ויוסף יישאו בשני שליש מהתשלומים. עוד נטען כי הוסכם מפורשות שמדובר בהשקעה ולא בחוב אותו יהיה על החברות להשיב לבעלי המניות. בחקירתו הנגדית שהתקיימה בפניי ביום 08.10.2013 טען זכריה כי הסכמה שכזו הייתה מאז ומעולם וכך התנהלו בעלי המניות במשך 30 שנה (עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 28-31). זכריה לא מצא לנכון בעדותו להבחין בין השקעה לבין הלוואה (עמוד 11 לפרוטוקול שורות 17-25).
9. לא נסתרה גרסתו של זכריה לפיה לאחר שנוכח לדעת כי התובע אינו מתכוון לשלם את יתרת התשלום הראשון בסך של 350,000 ש"ח , גייס זכריה סכום זה בשוק האפור והעביר את התשלום לב"כ בנק לאומי ביום 14.04.2011.
10. התובע טוען, כי לא הייתה כל הסכמה בין בעלי המניות לפיה עליו לשאת בשליש התשלומים לפי הסכם הפשרה הראשון. לטענת התובע, הפעולה היחידה אותה היה עליו לבצע במסגרת הסכם הפשרה הראשון היא למכור את דירתו ברח' אורן ולהעביר את כספיי התמורה לבנק לאומי , כפי שעשה בפועל.
11. אין מחלוקת שהנתבעים לא עמדו בתנאי הסכם הפשרה הראשון.
12. ביום 14.12.2011 הודיע בנק לאומי כי היתרה לתשלום על פי הסכם הפשרה הינה כ-2.36 מיליון ש"ח. בעקבות הודעה זו, פעל זכריה לשלם לבנק לאומי תשלום נוסף של כ-1.27 מיליון ש"ח.
13. במכתב מיום 19.04.2012 פנה לראשונה ב"כ הנתבעות בכתב, בשם זכריה , לעו"ד פריימן, אשר ייצג את התובע בהליכים אחרים באותה עת ודרש מהתובע לשלם לב"כ בנק לאומי את הסכום הדרוש לסילוק החוב בסך של כ 1.2 מיליון ש"ח. במכתב זה נטען, כי חלקו של התובע בהתחייבויות הנתבעים לבנק לאומי על פי הסכם הפשרה הראשון עומד על שליש, בהתאם לשיעור החזקתו בנתבעת 2. עו"ד פריימן השיב כי אינו מייצג את התובע בעניין זה. התובע הכחיש בחקירתו הנגדית כי קיבל מכתב זה מעו"ד פריימן. בעקבות תשובת עו"ד פריימן שלח ב"כ הנתבעים את אותו מכתב לתובע באמצעות עו"ד קוטלר. במענה למכתב זה הודיע עו"ד פיאדה ממשרד עו"ד קוטלר כי משרדם אינו מייצג את התובע כלל. בעקבות תשובה זו נשלח אותו מכתב לתובע עצמו לכתובתו ברח' אושה 32 בכפר ביאליק. למרות שהמכתב נשלח בדואר רשום עם אישור מסירה לא הוצג לתיק אישור מסירה ורק נטען כי התובע קיבל את המכתב באמצעות בתו. התובע הכחיש טענה זו בחקירתו הנגדית וטען כי ראה לראשונה את המכתבים רק לאחר שאלו צורפו לכתבי הטענות מטעם הנתבעות בתיק זה (עמוד 10 לפרוטוקול שורות 10-17).
14. במכתב מיום 07.05.2012 הודיע ב"כ בנק לאומי לזכריה כי הנתבעים לא קיימו את התחייבויותיהם בהתאם להסכם הפשרה הראשון, ולכן אם לא ישלמו את יתרת החוב תוך עשרה ימים , ישקול הבנק להעמיד את מלוא סכום החוב לפירעון המיידי בהליכים משפטיים לשם גבייתו. זכריה טוען, כי בעקבות פניה זו ובהיעדר מענה של התובע למכתבים שנשלחו אליו, מכר זכריה את הדירה ברח' כנרת בקרית ביאליק והעביר את עיקר תמורת המכירה לבנק לאומי. זכריה טוען כי כדי לאפשר את מכירת הבית הנ"ל נאלץ לשלם 250,000 ש"ח לבנק דיסקונט כדי להסיר עיקול שהוטל על הבית.
15. ביום 23.01.2013 חתמו הנתבעים בתביעת בנק לאומי למעט התובעים בתיק זה ובנק לאומי על תוספת להסכם הפשרה במסגרתה התחייבו הנתבעים לשלם לבנק לאומי 1.22 מיליון ש"ח עד 15.01.2013 כנגד הסרת השיעבוד על הבית ברח' כנרת וכן לפעול לביטול והחזרת כל הערבויות הבנקאיות כמפורט בתוספת להסכם. בסעיף 5ב' של התוספת להסכם נקבע כי בנק לאומי יוכל לנקוט בהליכים כנגד התובעים בתיק זה לגביית מלוא סכום החוב לרבות הליכים לביצוע פסק הדין שניתן לחובת התובעים במסגרת הסכם הפשרה הראשון (להלן : "התוספת להסכם").